בית יעקב על התורה
והענין בזה הוא, כדכתיב אח"ז שם (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה. והוא, כי השי"ת הטביע והשריש ד"ת בקביעות בשבט יהודה, וקביעות ד"ת הוא רק ע"י כשלון, לזה המלך דוד, שבא משבטו של יהודה, אמר על עצמו (שם) נאום הגבר הוקם על, ודרשו על זה (עבודה זרה ה.) שהקים עולה של תשובה. כי עיקר הקנין שיקנה אדם ד"ת בקביעות הוא ע"י כשלון. וזהו דאיתא בש"ס (שבת כג.) שמן זית יפה לדיו לגבל ולעשן. שמן מורה על ד"ת, ויפה לדיו לגבל מורה שיוכלו הד"ת להקבע באדם בעומק לבו, כענין דכתיב (משלי ג׳:ג׳) כתבם על לוח לבך, וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שזה מורה על אור בקביעות, ומהיכן יזכה האדם לאלו הד"ת ע"י עשן, היינו דבר שאינו מבורר עוד בשלמות. אכן האדם מצדו יראה להקטין הכשלון כפי כחו רק מעט המוכרח שעל ידו יבא לקביעות ד"ת. ומה הוא קביעות ד"ת, שיקבעו בעומק לבו שיאירו לו אף בשעה שיפנה את עצמו לעניני עוה"ז ולא יעסוק בהם, כי בעידנא דעסיק בד"ת אזי ודאי מגינה, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) תורה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, אמנם עיקר הקביעות הוא, שאף בעידנא דלא עסיק בהם ופונה את עצמו לעסוק בעניני עוה"ז, גם אז יאירו בו. וכמו שקדושת המקדש השפיעה ד"ת באדם אף שלא מדעת כלל, זה הוא רק ע"י כשלון. וזהו ג"כ הענין שאמרו חכז"ל (מגילה יח:, ומס' סופרים) שאסור לכתוב ספר תורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב, כי כתב מרמז על קביעות בלב, וכדכתיב כתבם על לוח לבך, זה הבהירות אין עוד בעוה"ז, מפני שאין לאדם עוד קנין בקביעות בד"ת וכדכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, לזה צריכים לכתוב מקביעות אחר. כי עוה"ז הוא רק לפי שעה, וכן הם הד"ת שבעולם הזה ג"כ רק לפי שעה. אכן אדם השב אל ה', ותשובה הוא מהדברים שקדמו לעולם, כדאיתא (פסחים נד.) והוא למעלה מהזמן, עי"ז יתעורר באדם קביעות בד"ת אף בעוה"ז, שעיקר הקנין מד"ת הוא ביד השי"ת, ומי שפונה את עצמו להשי"ת להבין הד"ת אלה, מקנה אותם השי"ת ונותנם לו:
ישמח משה
אופן השלישי, כי נראה לפרש הכפל יביע אומר (תהלים יט ג), ומה שנא ביום דאמר יביע אומר, ובלילה דאמר יחוה דעת. כי יסוד המזמור השמים מספרים לפי דעת כמה מפרשים הוא, כי מתנועות השמים יסובב יום ולילה וערב ובקר וצהרים, ובני אדם משבחין ומפארין בעתות הללו, ועל זה מפרש מהות העתים הללו, והיינו כאמרם ז"ל דלילה איברא לגירסא (עירובין ס"ה.), דגרסא דלילה מתקיימת יותר מגרסא דיממא ושמעתתיה ביממא. והענין הוא כי לעיין, הדרך הוא שנותן לזה כל חושיו וכל רעיוניו, וכמו שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ס"ג:), וכמו שפירשו בפסוק (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים וגו', ואז אינו מזיק לו הומיה דעלמא, ובטבע הדיעה צלולה ביום יותר, אבל לגירסא הומיה דעלמא מבלבל ואינה שמורה כמו הלימוד דלילה שהארץ שקטה מהומיה, ואם רוצה שיתקיים גרסא דיממא, צריך לחזור כמה פעמים ולהוציא יפה מפיו, כמו שדרשו בפסוק (שמואל ב' כג ה) ערוכה בכל ושמורה (עירובין נ"ד.), מה שאין כן בלילה אף אם לומד ברמז, זוכר שאין לו בלבול הדעת. והנה ענין שינון התורה הן המה גבורותיו ונוראותיו, כמו שאמרו רז"ל (הוריות י"ג ע"ב) בעובדא (דר"ג) [דרבן שמעון בן גמליאל] במסכת עוקצין שרצו לומר מי ימלל גבורות ה' וגו' (תהלים קו ב). והיינו דמפרש הסיפור כבוד אל שעל ידי תנועות השמים, ואמר יום ליום יביע אומר שישראל עוסקין בתורה יום אחר יום, ולכך אמר יביע אומר, שביום צריך לחזור כמה פעמים וצריך לומר בפה מלא. ולילה ללילה יחוה דעת, כי יחוה הוא מורה על רמז בעלמא, (כמו מה דמחווי ליה במחוג במסכת סנהדרין, חגיגה ה' ע"ב), גם כן הוי דעת, על פי המבואר בספרים הקדושים דג' חללי גלגלתא, הם כלים לחכמה בינה דעת, דדעת היינו זכרון. ונמצא תורף הדברים, דביום שהעולם משוקע יותר בעסקי הבל, צריכין לשתי אמירות, מה שאין כן בלילה. והנה איתא במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') (בסמוך למדרש הנ"ל) דאמור ואמרת הוא, דעליונים על ידי שאין להם יצר הרע, די להם באמירה אחת, שנאמר (דניאל ד יד) ובמימר קדישין וגו', והתחתונים הלואי בשתי אמירות יעמודו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד') כנ"ל.
סוד ישרים
אי' בזוה"ק (שמיני לח.) וע"ד גבורות תנינן ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין. הענין הוא כי כל ההשפעות יורדים דרך הגבורות וכדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) ומאי הוא דכתיב (תהילים מ״ח:ב׳) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה הה"ד בעיר אלהינו הוא גדול וכו' אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו כי היו צריכין לומר בשיר של יום ראשון גדול ה' כי גדולה מורה על התפשטות חסדו ית' שהוא ביום ראשון שמורה על מדת החסד ולא בשני שרומז על מדת הגבורה שהיא צמצום ומדוע תקנו לומר שיר זה בשני. וזה מבאר הזוה"ק (שם) ויהי האיש ההוא גדול וכו' מסטרא דאתתיה אקרי גדול אוף הכא וכו' היינו שעיקר הכלי לקבל החסד הוא הצמצום הבא ממדת הגבורה ובגין כך תושבחתא דא בשני דווקא כי לא יתכן להשיג השפעת חסדו ית' בלתי הכלי ממדת הגבורה וזהו שהתפלל מרע"ה (תשא) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה כי הש"י משפיע בחסדו לכל העולם כדאי' בגמ' (תענית ח) מטר לכל וכו' לכן ביקש מ"ר שישראל יהיו כלים להשפעת חסדו ית' הגם שמצד הש"י אין שום נ"מ מאלו הכלים כי הש"י נקרא שלום כדכתיב (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום שיש לו כל השלימות ואין חסר לו שום דבר אף בלעדי עבודות ישראל עכ"ז מאחר שישראל מצמצמים א"ע בשביל כבוד שמים נותן שורת הדין שיהיה ונפלינו אני ועמך שישראל יהיה עיקר הכלי קיבול לשפע חסדו ית' כי עיקר הכלי קיבול הוא מדת הגבורה וזה הוא רק אצל ישראל כדאי' בזוה"ק (שלח קס.) תמן חמי פליגן סגיאין טמא וטהור אסור ומותר כשר ופסול עונשין ואגרין אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי דאורייתא ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה וכו'. ולזה נאמר חמשה פעמים אור במעשה בראשית וחמשה פעמים מים כדאי' בתיקוני זוה"ק (תיקונא ה) כנגד חמשה גבורות שיש בחמשה מדות היינו להזריח אור בכל החמשה מדות ולהראות שנסתבבו הכל בשרשם ממדת החסד כי מצד הש"י הוא רק מדת חסד וכל התחלקות החסד למדות הוא רק מצד האדם שאי אפשר שיהיה לו הכרה במדת חסדו ית' כ"א ע"י התחלקות המדות אכן כשמכיר האדם בהתחלקות המדות את שורש אחדותם בחסדו ית' זה נקרא חסדי דוד הנאמנים אשר כל עבודתו היה למסור הכל להש"י ואפילו הטובת הנאה מכל עבודתו מסר ג"כ בחזרה להש"י כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ולכן הוא חלקו ערבה כי ענין ערבה הוא כדאיתא במדרש רבה (אמור לא) שאין בו לא טעם ולא ריח וביאר אא"ז מו"ר זצלל"ה שהוא מאי דאמרינן בגמ' (ב"ק סא.) ויסך אותם לד' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר בחזרה אפילו הטובת הנאה מעבודתו ולכן אי' בגמרא (ברכות) משום שאמר דוד המלך ולבי חלל בקרבי לכן כנור דוד מנגן מאליו והנה מאחר שמנגן מאליו מדוע נקרא כנור דוד אלא יען שהיה מוסר עצמו כ"כ להש"י עד שאפילו הטובת הנאה היה מחזיר להש"י לזה החזיר לו הש"י אשר אף מה שמנגן מאליו הוא ג"כ מצד דהע"ה וזהו דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שצריך לחבוט הערבה בקרקע ה' פעמים להמתיק את החמשה גבורות היינו שע"י חביטת הערבה ממתיקין החמשה גבורות מהחמשה מדות כי מצות הערבה מורה על מדת החסד של הש"י וע"י החבטה מזריח אור ממדת החסד להמתיק הגבורות מכל המדות כי השורש מכל המדות טרם ההתחלקות הוא מדת החסד ולכן אי' שם שהחתימה הוא ביום הערבה כי חותם בגי' ג' פעמים אהיה דאנא זמין לאולדא ומזה שמכיר האדם שהוא ביד הש"י והש"י אומר אנא זמין לאולדא נמשך כל השמחה כדאי' במדרש אין והיה אלא שמחה ובזה היום של מצות ערבה שרומז שמכיר האדם היטב שהכל הוא מחסד הש"י לכן הוא ביום הערבה הזה החתימה: